האתר הרשמי פותח בסדרת טורי אורח של אוהדים מוכרים של מכבי תל אביב, האורח הראשון הוא דן מרגלית*:
חלפו 67 או יותר שנים מאז השתרכתי אחרי חבר של הוריי, רופא שיניים בשם אריה רוזנפלד, לאצטדיון המכבייה בצפון תל-אביב לראות את הצהובים. זוכר משהו מעורפל, תחרות נגד קבוצה הונגרית בשם מ.ט.ק. וגם גמר גביע שלא הגיע לסיומו כששחקן של בית"ר יום טוב חטף אותו משולחן הנשיאות. אפילו את נתן פנץ האגדי ראיתי נוגח בטרם נהרג בקרב לשחרור יפו בפסח, 1947 (אתם מבינים כבר שאני זקן, אבל להוט).
מאז מכבי תל-אביב היא בשבילי בית. היא דגל. היא ביטוי לערכים. במדינה בה הנאמנות הציבורית הולכת ופוחתת, וכל אחד מעוניין רק בעצמו, הנאמנות של אוהד לקבוצתו היא ערך. (כך אני מתייחס בכבוד גם לאוהדים של קבוצות אחרות) אבל שלנו – מכבי – היא לב-ליבו של הכדורגל הישראלי. אני נזכר בגעגועים בקבוצה הגדולה של שנות ה-50 (שנקראה גם מכבי מיכאל) כאשר שייע גלזר ויוסל'ה גולדשטיין ואברהם בנדורי החיים עימנו, ומי שכבר הלכו לעולמם כמו יצחק שניאור ואלי פוקס, זכו באליפות שנה אחרי שנה. איזה כיף, לכל אורך העונה לא היה ספק מי האלופה, ולרוב במקביל גם זוכת הגביע.
מאז גדלו אצלנו הרבה מעולים וטובים כמו גיורא שפיגל ואבי נמני וייבוא מעולה כמו סשה אובארוב ואחרים- "צהוב עולה זה מכבי".
אך כבר שנים שאיננו רואים את האור. נודה בכך, ואומר לכם: דווקא בשנים אלה עודדתי את נכדיי ונכדותיי ואחייני ואחיוניתיי ללכת שבוע אחר שבוע ומשחק אחר משחק לאצטדיון. בתל-אביב ובירושלים, בקריית שמונה ובבאר שבע. זה עניין של חינוך לנאמנות, שלא נוטשים חבר או מועדון פצועים בשדה המערכה הספורטיבית. חובה היה לבוא ולא לנטוש, וכאמור היה לזה ערך חינוכי. גם חינוך להתמיד ולנשוך את השפתיים ולא לוותר לעצמנו עד שנשתפר ועד שנתקן את דרכי המשחק שלנו.
השנה אנו רואים את קרן האור הראשונה אחרי שנים לא מעטות של חושך. השנה אנו רואים את התקווה הגדולה. אחרי סדרה של הפסדים בדרבי החלו לבצבץ תיקו ועוד תיקו, ואפילו ניצחון, וכפי שאומרת אחייניתי יעל – שלושה ניצחונות בדרבי זה יותר כיף אפילו מאליפות, אך אני לא מסתפק בכך. לבי יוצא לניצחון בדרבי ולאליפות גם יחד.
דבר אינו עדיין בכיסנו. כלום אינו עדיין ברגלנו. אל יגבה ליבנו. "אל יתהלל חוגר כמפתח," נאמר בתנ"ך, אבל יש שביב תקווה ואנו נתמיד בו כמו בשיר "מי כמוך באלים ה'/ זו אהבה שלא נגמרת/ תמיד אוהב אותך מכבי/ אין אחרת." זהו-זה, אהבה שלא נגמרת, ולתמיד.
רק עשו לי טובה אחת, שלושה משחקני המועדון הם ערבים ישראלים. יש קומץ שסוטה מהשיר המקורי שלנו על האדומים ושר את השיר הנורא "אין ערבים – אין פיגועים." נכון שיש ערבים המעורבים בפעילות טרור, אבל אסור להכליל על כולם ולא על מי שלובשים יחד עימנו את המדים הצהובים. כמי שעוסק הרבה במדיניות בעבודתו העיתונאית אני נשבע לכם ששירים כאלה גורמים נזק רב למדינת ישראל ברחבי העולם.
יאללה, צהוב עולה. הללויה, אמן.
* דן מרגלית הינו עיתונאי בכיר ומגיש טלויזיה האוהד את מכבי תל אביב משנת 1945
