רגע אחרי שזה נגמר, צוות האתר מוציא אנחת רווחה ונזכר בעונה שהיתה
כשאני חושב על העונה הנוכחית אני נזכר במחזור הראשון. שבע דקות, או ליתר דיוק שש דקות ושש שניות, לקחו לברק יצחקי וערן זהבי לפרק את ההגנה של הפועל עכו ולגרום לנו להרגיש כאילו העונה האחרונה מעולם לא הסתיימה. כשאני חושב על העונה הנוכחית אני חושב על הדקה ה- 86 במשחק מול בני יהודה, רגע אחרי שראדי הדביק את הכדור למשקוף של דלה איינוגבה וגרם לנו להאמין שהנה, המנחוס מול בני יהודה שוב הגיע לבקר. לפחות עד שהגיע פריצה.
כשאני חושב על העונה הנוכחית אני נזכר בחואן פאבלו הודף הזדמנות מצוינת של דינו אנדלובו ותוך 10 שניות רואה את הכדור נוחת מהרגל של פריצה ברשת של מכבי חיפה. ובעקב של מיכה לטל בן חיים שהפציץ את החיבורים של גיא חיימוב וקבע 0-3 קטלני מול עירוני קרית שמונה. ואם כבר חיבורים, אז איך אפשר שלא לחשוב על הטיל קרקע – חיבורים של ניקולה מיטרוביץ' לרשת של בני סכנין. ומי זוכר ששם התחיל הרומן שלו עם הקהל.
כשאני חושב על העונה הנוכחית אני נזכר במשחק מול הפועל חיפה בקרית אליעזר ובמהפך של בן הרוש ויצחקי אחרי ספק פנדל. אבל בעיקר אני נזכר בצ'יפ של טל בן חיים מעל קאלה דרשלר ובאיך שהוא רץ לחגוג עם הצהובים ביציע. ואם כבר חגיגות, אז אני נזכר בשער של יצחקי בטדי מול האקסית ובאיך שהוא נמנע מלחגוג שבוע לפני השער של ערן זהבי בבלומפילד. ואף מילה על החגיגות. גם לא על המספרת של יצחקי.
כשאני חושב על העונה הנוכחית אני נזכר איך פריצה קטע שלושה חודשים של המתנה ל'משחק העונה' עם שער יתרון כבר אחרי שתיים וחצי דקות. ואיך טל בן חיים שרף את האגף מול אותה באר שבע וסידר לבדש שער יתרון בעזרת "הלב" כבר אחרי 60 שניות. כשאני חושב על העונה הנוכחית אני חושב על עומר דמארי חוגג את השני שלו בדרבי שתי דקות לסיום המשחק. ואיך באותה דקה, חודש אחר כך, מהראן ראדי החמיץ פנדל מול מכבי חיפה. וכמה שאנחנו אוהבים את תוספת הזמן.
כשאני חושב על העונה הנוכחית אני חושב על היום, על הערב, על שריקת הסיום.
אני מתמלא גאווה, סיפוק, נחת.
ולא יכול לחשוב יותר על כלום.
