לכבוד ט"ו באב, הילה מדר, אוהדת מושבעת, מספרת על האהבה ממבט ראשון במכבי תל אביב
"אם אתה לא חלק מזה , אתה לעולם לא תבין"..
אני לא אשכח את היום הזה, הייתי כמעט בת 9 , ילדה שעד אז התלהבה בעיקר מלהקות הבנים 'בקסטריט בויז' ו'היי פייב', יושבת על הספה בסלון מזפזפת ונעצרת על משחק האליפות של הפועל חיפה מול מכבי תל אביב, בקריית אליעזר. משהו בצבע הצהוב והכחול של החבר'ה שהתרוצצו שם על הדשא נראה לי קוסם..
אבא שלי התיישב וקלט אותי מרותקת למסך ושאל בפליאה: "כדורגל?". אז התחילה האובססיה.
אני זוכרת את עצמי קמה מוקדם בבוקר בחופש הגדול כדי להספיק "לתפוס" את עיתון הספורט לפני אחי הגדול כדי לראות איזה רכש מגיע למכבי. זה נמשך עם נדנודים בלתי פוסקים להורים עד שהסכימו לקנות לי מצעים של מכבי, חולצות וצעיפים.
האובססיה לא נעצרה. רק צברה תאוצה. כזו שהייתי חייבת לענוד את מכבי כצמיד וכשרשרת פלוס דגלים ,כובעים וכל דבר שקשור בצבע הצהוב. הייתי מגנה על מכבי בחירוף נפש בכל ויכוח או טענה וממשיכה לעשות זאת גם היום "ממרומי גילי".
השיא הגיע שסחבתי את אבא שלי (לא אוהד מכבי) לחצי גמר גביע מול הפועל כשהייתי בת 12, והוא הרים אותי כשכולם עמדו באצטדיון ר"ג, ואני לא הצלחתי לראות כלום.
מכבי, כבר 19 שנים שאת הדייט שלי ב'וולנטיינס דיי'.
19 שנים וזה לרגע לא דועך.
