רגע לפני המפגש מול פ.צ באזל בפלייאוף ליגת האלופות, דידי הררי, משתף בהתרגשות מהמעמד וקורא לכולם רק להאמין
כשצפיתי בהגרלת "אופ"א" לשלב הפלייאוף, וכמו חצי מדינה החזקתי אצבעות בידיים וברגליים שלא נקבל את באזל, ובסוף קיבלנו את באזל ,לא יכולתי שלא להיזכר בבדיחה שסיפר לי הרון הרון לפני שנה. וזה הולך ככה:
עוד באתר:
באזל על שולחן הניתוחים מהזווית המקומית
שחקני מכבי ביקרו את נאצ'ו בבית החולים בבאזל
איש אחד שכב בבית חולים על ערש דווי. אשתו שישבה לידו, שמה לב שיש לו דמעות בעיניים. "מה קרה חמוד שלי?" שאלה האשה. "פשוט נזכרתי" אומר הבעל, "במה" שאלה האשה במבט אוהב.
"את זוכרת שלפני 30 שנה נסענו לחו"ל לסקי ושברתי את הרגל והטיסו אותי לבית חולים והיית לצידי כל הזמן?" שאל הבעל. "בוודאי שאני זוכרת" אמרה האשה. "ואת זוכרת שלפני 20 שנה ניסיתי לתקן את המזגן בבית ונפלתי מהסולם וסדקתי צלע ואת לקחת אותי מהר למיון?" "ודאי" אמרה האשה. "איך אני יכולה לשכוח?" "אבל למה אתה נזכר בכל זה"? הוסיפה האשה. "כי גם עכשיו את לידי כשיימי ספורים" ענה הבעל. "ו…" שאלה האשה, "ואני רק עכשיו קולט שאת כנראה המנחוס שלי" אמר הבעל. וזה מה שהרגשתי כשקיבלנו שוב את באזל.
אבל אז אמרתי לעצמי, תזכור מה שתמיד אתה אומר לפני כל משחק, בסופו של דבר זה אחד עשר שחקנים כנגד אחד עשר על הדשא, ולא משנה כמה שווה כל מועדון מבחינה כספית. יש דברים שלא נמדדים בכסף. נחישות, רוח לחימה, הקרבה, קבוצתיות ועוד מלא דברים שאפשר לקבל בחינם אבל שווים זהב.
נכון, הוספתי ושכנעתי את עצמי. זה גם לא אותה באזל של לפני שנה. 8 שחקנים שהיו אז כבר אינם, המאמן התחלף, נשאר שחקן מצרי אחד, ועם מצרי אחד אנחנו יודעים להסתדר. ובכלל, סיכמתי לעצמי, באזל עצמה היא עיר משעממת שוויצרית טיפוסית, עובדה, אפילו הרצל שחזה את מדינתנו בבאזל השתעמם טילים ויצא להשקיף מהמרפסת,כי מה כבר יש לעשות בעיר הזאת..
נכון, כל הסימנים מראים שזה לא הולך להיות טיול לאורך הים, אבל רבותיי בפעם הראשונה שלב הפלייאוף של ליגת האלופות שמבחינת אופ"א זה ליגת האלופות. המוזיקה בכניסה, הכוכב והתג על הבגד, הכל.. לך תדע, לפעמים סימנים קטנים כאלה מעירים את הילד הרע שיש בערן זהבי, אבי ריקן, ברק יצחקי, טל בן חיים ואחרים, ויש בי אמונה שאולי, אולי, נוכל לחייך, לצחוק.. טוב נו, להתעלף מרוב אושר. אמונה.. זה כל מה שצריך. ואמונה יש לנו בשפע. יאללה מכבי.
