בשבילנו, המכביסטים, הצבע הצהוב גורם לרטט. לא רק בדרבי אלא גם ברעננה, לא רק בטדי ובטרנר ובעופר אלא גם בפתח-תקווה. מספיק שזה יהיה צהוב, ואנו כבר חשים בריגוש. "הכל בשביל מכבי/ לעולם לא תצעדי לבד."

השנה, כאשר מכבי הגיעה לשלב הבתים באירופה – וחלום ישן מתגשם לעינינו (אם כי לפי שעה טרם ראינו את השער הראשון) – החגיגה גדולה במיוחד. לא רק מפני שלקראת המשחק עם פורטו אנו מקווים להישגים, ולא רק מפני שממתינים לה ולצ'לסי בארץ אלא מפני שנוכחותנו בשלב זה של ליגת האלופות מצביעה על הישג חשוב.

ממרום שנותיי אני זוכר את שנותיה הנהדרות של מכבי כאשר נקשר שמה בשייע גלזר ובגיורא שפיגל ובאבי נמני ובמצוינים אחרים. אבל אחר כך באה נפילה טבעית, ומדי פעם זכינו בגביע או באליפות, אבל אלה היו הצלחות חד-פעמיות, מחטפים, יותר מזל מכדורגל.

בשנים האחרונות נוסף למכבי נדבך של רצינות מקצועית. גולדהאר וקרויף אינם חוטפים הישג פה או הישג שם – מין "רגל פה, רגל שם" – אלא מובילים הליך קבוע, מתון, בשיפוע שלא מתרסקים במהלכו, אבל תמיד נוטה כלפי מעלה.

לא פחות משההישג מתבטא בעובדה כי השבוע אנו בפורטוגל יש לו ביטוי ענק בכך, שכבר שנה רביעית אנו בראש טבלת ליגת-העל, שהיא בעצם הלחם והחמאה של הכדורגל הישראלי, ושל מכבי. כך שיש סיכוי, שמשנה לשנה נמצא את עצמנו לא רק בצמרת הישראלית אלא גם גבוה יותר באירופה.

כך אנו רוצים. זאת אנו אוהבים. כמו במה שאנו שרים כל שבוע ל-11 הצהובים שלנו: "זו אהבה שלא נגמרת".