היום הכי מיותר בשנה הוא יום הדרבי.
משפט מעורר השתהות ותמיהה אך נכון הוא הדבר. איך אני הולך להעביר את זמני עד לשעת המשחק, מצחצח שיניים חושב על התפאורה בשער 11, נוסע באוטו מזמזם שירים של מכבי, בעבודה בזמן שכולם מעירים לי שאני מעופף אני מריץ בסרט נא את הגול של זהבי ב3-2. סופר את השעות, את הדקות עד שכף רגלי תדרך בגוש הבטון המיושן ביפו.
מגיעה שעת הדמדומים, הערב יורד, הכל כבר מוכן אומרת אימי, 3 שעות לשריקה, נפתח המסך. הדרבי יוצא לדרך רשמית בהחלטה.jpg)
רגעית של ״די נמאס לי אני מתארגן ויוצא לבלומפילד, שם את הצעיף ואת חולצת המזל, שער 11 אני בא״.
מגיע לרחובות יפו מביט סביב, רואה צללים, שומע קול, את כל יפו רואה צהוב כחול, מת כבר לצאת מהאוטו ולהריח את הסביבה, לחוש את האווירה. בולס פלאפל מוכר, מדליק סיגריה להירגע ולוקח נשימה ארוכה יאללה דרבי, צועד אט אט לעבר השער, שומע את הקהל כבר מאמץ את גרונו והרגע הזה, הקסום שעולים במדרגות.
שקט חרישי ואפל, אתה לבד, בתוך בלומפילד החם והאינטימי, עוברות לך מאות חוויות מהמגרש בשניות ספורות ואז מבצבץ לו הדשא הירוק ולפתע הדממה נוטשת ואז האוזניים עובדות, הידיים מונפות, הצעיפים מורמים, לא באתי לקונצרט, באתי לעבוד בדת שאני כה אוהב, הדת הצהובה, באתי להוכיח מי הכי יפה בעיר, ההתרגשות אוחזת, מת כבר שיתחיל, מי אני אתם שואלים? אני מכבי, בא לנצח בכל משחק, בכל מגרש, כמה שיותר חזק וכמה שיותר הרבה. ״ עוד לא״ אומרים ביציע, עוד קצת. השופט שורק ו…….. ההמשך בשבת…..
הכתוב הינו טור דעה
