שנתיים שאני רחוק ממנה. שנתיים שאני מתעורר בשעות לא שעות, חי בשני אזורי זמן עם אהבה רחוקה בלב. שנתיים שהצהוב בוהק מעבר למסך הטלוויזיה וגורם לשיאים חדשים של ריגוש כל שבוע מחדש.
פתאום בלומפילד מתחלף בסלון הבית, פתאום ביום משחק אתה נראה אחוז תזזית ואנשים לא מבינים למה
, פתאום אתה גר במדינה שמשחקת soccer ולמרות שהיא לומדת לאהוב אותו זה עדיין לא Football.
ואז מגיע הפרס הגדול ביותר, ליגת האלופות. סופסוף אחרי 11 שנים אנחנו שוב שם עם הקבוצה שלנו ואז התחיל אצלי החשש. לפני
11 שנים דאגתי להיפגש פנים אל מול פנים עם באיירן, יובנטוס ואייאקס ופתאום זה מכה בי – אני נמצא מרחק של 16 שעות טיסה מישראל – האם אצליח לעשות זאת? האם אספיק לפגוש פנים מול פנים את ז'וזה מוריניו ואת איקר קסיאס?
המשחק הראשון מול צ׳לסי היה יחסית פשוט. בכל זאת, לא שאני מחפש תירוצים, אבל אם כבר להגיע לארוחת ערב חג בארץ, אז לפחות שיהיה נושא לשיחה לקראת הטיסה ללונדון לצפייה באחד מהערבים המרגשים וההיסטורים בסטמפורד ברדג'. את משחק הבית מול קייב נאלצתי להפסיד ואז הגיע האתגר הגדול מאז עזבתי את המולדת. התחיל המסע מארה"ב ועד למפגש הערב מול פורטו.
המסע החל בנסיעה למשחק האחרון בפורטו. שהיתי בהונג קונג והדרך הארוכה למשחק בעיר ה
יינות והכרמים החלה בטיסה של 13 וחצי שעות ללונדון. זו הייתה רק יריית הפתיחה אחריה הגיעה שעת המתנה וטיסת המשך של שעתיים וחצי לליסבון, שם התיק שלי לא הגיע וכמעט פספסתי את הרכבת לפורטו שבה משך הנסיעה היה 3 שעות נוספות.
ביום שלישי ה-20 באוקטובר בשעה 16:00 בצהריים ואחרי 21 שעות ו-11 אלף קילומטרים הגעתי ליעד הראשון. את העייפות ממסע ההתשה החליפה מהר מאוד ההתמונה בכיכר המרכזית שגעשה אוהדים צהובים כאילו קוראים לי להצטרף לדת. התלבטות לא הייתה פה והתחלנו את הדרך לדרגאו לעוד ערב אלופות צהוב כחול.
לא הבקענו ולא השגנו שום נקודה ועכשיו אנחנו פה. בישראל. בדרך לסמי עופר. היעד האחרון בכתובת הג'י פי אס שלי לפני שובי הביתה. יומן אליו נוספה חוויה נדירה של מסע חוצה עולם בעקבות קבוצה אחת שעולה על המגרש ותחושת החיים המוכרת פתאום חזרה, כי לא משנה איפה אני אגור וכמה רחוק אני אהיה לאן שלא תלכי מכבי אלך מאחורייך חצי עולם ואפילו יותר.
