היום אני הולך לעלות שוב לדשא של בלומפילד. מרגיש שעבר הרבה זמן מאז אותה עונה. אני כבר לא משחק כדורגל 11 עונות וכל שנה מתווספת לה עוד אחת, הזמן לא עוצר. הזיכרונות לא פעם עוברים לי בראש. הכדור, המגרש והמתח חסרים לי. אני שמח שיש רגעים שאנחנו יכולים להתרפק עליהם, כאלו שמעלים חיוך.
עונת 1995/96 הייתה עונה מטורפת. אי אפשר להסביר זאת למי שלא ראה. עונה קודם לכן, לקחנו אליפות ממכבי חיפה שהייתה עדיפה עלינו אך לנו הייתה יותר נשמה. בעונה שלאחר מכן, עונת הדאבל, שיחקנו כדורגל יפה ועשינו הצגות. זו הייתה אליפות יותר מתוקה עם כדורגל משכנע שאף אוהד לא יכול לשכוח, ובטח לא אנחנו השחקנים.
ספגנו רק 16 שערים באותה עונה וזה לא דבר שהולך ברגל. היה לנו משולש שכלל את גדי ברומר לצידי, שורה אובראוב מאחורי וזה סיפק הרבה שקט וביטחון. ללא ספק זכייה בדאבל זו נקודת ציון. זו הייתה עונה מטורפת מבחינה אישית, גם במכבי וגם עם הנבחרת וההתפתחות שלי כשחקן. לא אגזים אם אומר שזו הייתה עונה בלתי נשכחת שהגיעה עם כדורגל שוטף.
מאוד שמחתי לקבל את ההזמנה לאירוע ההוקרה והשקת 'מועדון שחקני העבר', שייערך לפני המשחק של מכבי מול רעננה. זה תמיד כיף לקבל הוקרה. אין הרבה מועדונים שיודעים שמסורת וכבוד זה דבר חשוב. החיבור והתבססות על עבר בכל גוף, על אחת כמה וכמה במועדון כדורגל זה חשוב, בלי עבר אין עתיד. יש שחקנים מאותה עונה שעד היום הם נערצים על ידכם, האוהדים. אני היום בן 45 ולפעמים ניגשים אליי אנשים ברחוב ואומרים לי שהם בני 30 והם גדלו עליי. זה באמת כיף להיזכר.
אוהדי מכבי היקרים, "נפלתם" לקבוצה הנכונה ולמועדון הנכון, בטח בשנים האחרונות. העתיד של המועדון עוד לפניו. לאט לאט הוא נבנה כמועדון מסודר וגדול, דבר שאנחנו כשחקנים לא זכינו לו בגלל הרבה גורמים. הדור שלי עשה את המהפך של האליפות אחרי שנים שחונות והמשיך לעשור מדהים. היום יש שקט ובסיס וזה הבסיס להצלחות.
נתראה בבלומפילד.
