הגעתי לבלומפילד מוקדם אתמול (ב'). ההתרגשות, הציפייה והלחץ שאחזו בי מאז מוצ"ש לא השאירו לי סיכוי שלא להקדים. הריח מסביב לבלומפילד הזכיר ריחות שכבר הכרנו במהלך השנים האחרונות: אותו ריח מוכר לפני המשחק מול באזל, אותה הרגשה של מהפך כמו בדרבי ה-4:0 . משהו גדול הולך לקרות. בכלל, נראה שלא רק הקבוצה העלתה את הרמה לקראת הפלייאוף ובמהלכו, אלא גם הקהל שהתחיל להבין שערכי המכביזם לא מכירים מושגים כמו "שובע", "אדישות" ו"עייפות".
קשה להסביר איך הופעה גדולה של הקבוצה הסתיימה עם שער ניצחון ברגע האחרון. אולי המשחק הזה בעצם סיפר את כל העונה המטלטלת שאנו חווים. המשחק אתמול, כמו כל העונה, הוכיח כי יהיה עלינו להיאבק עד הרגע האחרון. זה יהיה קשה, מותח, מתסכל. "זהבי לא הופיע למשחק" זרק מישהו שתי שורות מעליי במהלך המחצית הראשונה. וזהבי? לא מפסיק להחמיץ. במשקוף, לקורה, החוצה. "זה הכל בגלל האלמליח הזה" הוסיף אוהד מתוסכל נוסף. בום, 1:2. להשוות שיאים זה יפה, אבל לא מספיק לאיש שנולד כדי לשבור אותם. יש מקום ראשון לכבוש.
2:2 ואתה תופס את הראש. לך תסביר את כל ההחמצות עכשיו. לך תנסה להעביר שבוע בתחושת פספוס נוראית. הדקות חולפות להן ואתה מתחיל להילחץ, אתה מרגיש את זה קודם כל בגרון. קשה להצטרף לשירה, העצבים משתלטים עליך. והזמן הולך ואוזל וזה 
מתפשט לך ברגליים, ולא בגלל החורף שחזר לביקור קצר. הכדורים מסרבים להיכנס ואתה מתחיל להריץ לעצמך תסריטים בראש. פתאום הכל חוזר אלייך. ההחמצות של נוסא וראדוניץ' בק"ש, הנגיחה של פרץ בדרבי, הניסיונות העקרים לחלץ נקודה לאחר העקיצות של ב"ש, ההצלה של קלאודמיר מהקו בטדי. זה יושב לך בראש, זה לא נותן לך מנוח. בכל זאת, כבר מלמלת כמה פעמים שזו כנראה לא העונה שלנו. אתה רואה את הדלי בזווית של העין ומסרב להאמין שאתה הולך לבעוט בו עוד רגע.
לאחר מספר דקות של הלם בלומפילד שוב מתעורר. "אין מצב שאנחנו לא מנצחים היום". "זה שלנו". צועקים מספר אוהדים. ספק מאמינים, ספק מדחיקים. אתה מתעשת לרגע, נזכר שהקבוצה שלך זו מכבי. קבוצה שמורכבת מחבורה של אריות. "אף פעם לא מתייאש" מתפשט ביציעים. ואז אתה מתחיל להיזכר. נזכר איך קפצת בשער של זהבי מול מכבי חיפה בפלייאוף לפני שנה, נזכר בהיסטריה של המהפך בדרבי בעשרה שחקנים, חושב על הטיל של לוגסי, נסחף עד הדרדלה של שוקאנוב. ואז אתה מבין, אתה פשוט יודע שזה יבוא. זה חייב להגיע. מי אתה שתפקפק?
דקה 90. כדור חוץ, יצחקי קופץ לכדור אבוד, הכדור נכנס! לא רואים מי כבש אבל זה לא ממש משנה. אתה כבר יודע מי אחראי לזה. הרי הוא תמיד עושה את זה, תמיד שם. ערן זהבי בגול שהכי מתאים למעמד. גול שמשקף את השחקן הזה באופן מושלם. הרי לא 
חשבת שערן סתם ישבור את השיא, נכון? זה חייב להיות שער ניצחון, זה חייב להגיע ברגע האחרון. זה יבוא בדחיקה, בקושי, אחרי חמישה מצבים בטוחים לגול. כי זה קודם כל מה שמסמל את ערן זהבי. הרבה לפני המספרות, הרבה לפני עוד וולה מדהים. זה גול שהובקע לאחר השקעה עצומה, לאחר התמדה ותנועה בלתי פוסקת. זה מגיע אחרי שכלום לא הולך, אבל הוא עדיין ממשיך להאמין. אחרי תמיכה בחברים לקבוצה, אחרי עידוד הקהל על מנת לקבל עוד קצת רוח גבית. זה גול שרק ערן זהבי יכול להבקיע. זה גול שרק לערן זהבי מגיע להבקיע. וכמה זה סמלי וממש לא מקרי שהשיא האישי כרוך בהצלחה הקבוצתית. אתה אומר לעצמך שזה כל כך צפוי, אבל עדיין נדהם בכל פעם מחדש.
2 דקות אחרונות ואני לא מצליח לראות. לא בטוח אם זה בגלל ערפול חושים או בגלל העובדה שהמשקפיים שלי זינקו ארבע שורות מטה (ותודה לאוהדים המסורים שמצאו והחזירו לי את כל החלקים). שריקת הסיום מגיעה ובלומפילד מתפוצץ. אתה באקסטזה ואומר לעצמך שמי שלא חלק מזה באמת לא יצליח להבין. בשעת לילה מאוחרת אתה מבין, זו עדיין רק נקודה, זו מלחמה ארוכה, ממש עד השנייה האחרונה.
