היי בלומפילד.
האמת, אני לא מבין למה צריך לשפץ כל דבר. יש כזה גל בתל אביב, תמ"א 38, וגם אתה נכנסת לתור.
כולם רוצים אצטדיון מבריק, חדש וממורק שבו הכל צריך להיות בומבסטי, חדשני, שיא הטכנולוגיה! אני, בלומפילד, לא רוצה. כל מה שאי פעם העזתי לבקש זה חצי גג בנוי רעפים מעל שער 7. היום, אני מוותר. מסתכל לאחור למשחק נגד בורדו ומתגעגע. זוכר איך עמדתי רטוב כולי, ראשי זקוף, מביט בין מטריות שחורות-צהובות-כחולות, מנסה למצוא זווית שתחשוף כמה שיותר שטח, מתפשר על האגפים כי תכלס אף פעם לא ידענו להרים כדור לרחבה, מתמקד במרכז וצועק לפנדל כי כולם צועקים (לא שבאמת ראיתי)..jpg)
כשישבנו אצלך תמיד היה חם. כשהיה קר היה חם, כשרטוב חם, כשמנצחים חם, כשמפסידים חם. נחיל אוהדים תמיד יוצא בשביל לחזור, תוך כדי פטפוטי טקטיקת כדורגל בגרוש. תמיד היה קל להגיע, קל לצאת, היית החבר התל אביבי שבאורח פלא מלא בחניה. כאילו מקומות חניה נקבעים לפי הגודל של הלב, ולך היה את הלב הכי רחב. חדשים ממך וגדולים ממך לא ידעו לתת מה שאתה ידעת לתת. חווית הצפייה על הדשא, האווירה, הקרבה של האוהדים בין היציעים. ברגעים מסויימים הקולות שבקעו ממך יכלו לצמרר כל אוהד, שחקן, מאמן, פרשן באיצטדיון, אפילו את משה פרימו.
כעת אנחנו יוצאים לשלוש שנים בלעדייך, אבל בלב תמיד נהיה איתך. נסע לנתניה ונחשוב עלייך. כאשר נלך ליד מרכז הקניות הגדול, נחשוב על המאפיות של יפו. כאשר נצעד על הגשר, נחשוב על הפארק. כשנתפנה החוצה מהאיצטדיון נחשוב על שדרות ירושלים. כל משחק, כל דקה, כל שניה של דשא נדע להעריך אותך ונתגעגע.
ביום שבת אגיע למפגש נגד מכבי חיפה עם התרגשות מטורפת. לא בגלל קרב האליפות. תארים באים והולכים, משמחים לתקופה קצרה, פעם אצלנו, פעם אצל אחרים, לפני שנים אפילו בשדות ירוקים. אבל אתה? תמיד שם. משבת לשבת (או משני לשני).
היה שלום בלומפילד, לזמן הקרוב. רק בקשה קטנה- כשתהיה גדול ומפואר, ואנשי עסקים ועסקנים יחשבו שעכשיו אתה "הדבר" בספורט בארץ- אל תשכח את הדברים הצנועים שאהבנו כל כך. תשמור על החום, על הקרבה, על ההרגשה של הבית, וגם על החניה אם אפשר. תנסה להישאר כמה שיותר אתה. ואנחנו, עוד נחזור. נכפיל את כוחנו ונחזור לשיר, לתת את הגרון, ולהעיף את יפו לשמים.
שלך,
יובל, שער 7.
