"נשבע שאלחם בכם כמו משוגע, בכל כוחי ארוץ אליכם ואין בי רחמים".
הרבה מאוד מילים נאמרו ונזרקו לאוויר בשבוע האחרון. אתה מסתובב ברחוב ומרגישים בנוח לצעוק לך "נגמר אה? הגיע הזמן שתוותרו". קריאות בשמה של הקבוצה שמתחרה איתנו על התואר, שמחה לאיד, "תיקו נגד מכבי ז
ה כמו ניצחון". מה לא?
משריקת הסיום ביום שני האחרון בסכנין לא מפסיקים לעלות לי פלאשבקים בראש. אני נזכר בנמני מפנה את כולם עם ההטעיה המפורסמת בטדי, משכיב את קורנפיין ורץ לקחת את הכדור מהשער. ומיד אחר כך בערן זהבי מתרומם לנגיחה בסלואו מושן מינימום CR7 ומבקיע בבאזל, ואיך שהכדור פוגע בקורה ונכנס. ולא שוכח את ברק בדש מכניס כדור עומק לערן, שמול קליימן מגלגל את הכדור באיטיות לשער 11 וקובע 2:3 בדרבי. טירוף.
גם לכם זה נשמע שמזלזלים בנו? שלא יודעים או זוכרים על מי מהם מדברים?
בשנת 1996 יצאנו לקריית אליעזר למשחק העונה, בסיומו המנצחת זוכה באליפות. מכבי חיפה שיחקה עם שלל הכוכבים הכבדים בהרכב. ירדנו למחצית בפיגור 1:0. "קשטן ישטוף אותם במחצית" אמרו בטלוויזיה, אלא ששתי דקות בלבד בחדר ההלבשה הספיקו למאמן – והשחקנים עלו על כר הדשא, רק חיכו לחידוש המשחק. והוא אכן התחדש והסתיים ב-1:3 צהוב בדרך לאליפות.
אני עוד לא מספיק להוריד את החיוך ועולה לי התמונה מ-2003, אז אצטדיון ר"ג נצבע כולו צהוב. שנה שלמה רדפנו אחרי הפסגה עד שהצלחנו למחוק פיגור של 9 נקודות. שום דבר, גם לא חמישייה ירוקה באשדוד לא הצליחה לעצור אותנו. נמני נכנס עם הכדור לרשת והניף צלחת. וואו.
ואז 2015, סמי עופר, גמר גביע אחרי 10 שנים, ואנחנו עולים בלי שרן, בלי קרלוס, בלי טיבי, כשגל אלברמן בלם ויובל שפונגין מגן אחריי כמה חודשים של פציעות שונות. מהצהריים צעקו לנו "אין לכם הגנה, "תוותרו מראש" ו – "תתכוננו לקבל בראש.."
ואז הגיע פריצה. ראדה ראדה פריצה. 6-2 בדרך לטראבל היסטורי.
קשה? לוותר?
כשהפסדנו לפלזן 2:1 בבלומפילד בתחילת העונה, אמר ברק יצחקי: "כשזה יותר קשה, זה יותר מתוק". מחכים ליום שני שרק יגיע – כי כאלה אנחנו – נלחם כמו משוגעים ובכל הכח, בלי רחמים.
אנחנו מכבי.
