"אחי, יום שבת ב"ש. משחק העונה, וזה לא עוד משחק עונה".
סביר להניח שככה מתחילה כל שיחה בשבועיים האחרונים בין שני חברים שאוהדים מאז ילדותם את מכבי.
נכון, בעונה יש לפחות 2-3 משחקים שניתן לקרוא להם משחקי עונה. בתכלס כל משחק בפלייאוף העליון הוא משחק עונה ובאמת יש עוד המון נקודות בקופה, וגם עוד משחק בסיבוב הבא נגד אותה קבוצה. אבל עדיין, הבנתי את "זה לא סתם משחק עונה". כנראה שכל אוהד צהוב מבין את זה ואת הרגשות והמחשבות שמתלוות לכך.
בהתחלה אתה בוחר לא לענות על זה ביתר תשומת לב, סוג של מדחיק את המחשבות וניסיון הניתוח של המשחק. במיוחד שבועיים לפני, שזה קצת יותר מדי זמן להתחיל להסתובב עם כל מה שמשתמע מזה בתוך הראש והלב, לתת לעצמך עוד קצת שקט. גם ככה יש פגרת נבחרת, למה להיכנס לזה עכשיו.
"שקוף, ידעתי שיפצע לנו שחקן במשחק הזה. טיבי שחקן חשוב".
הודעה דומה קיבל כל אוהד צהוב ביום שישי באזור השעה 22:20 באחת מקבוצות הוואטסאפ שלו. קשה למצוא אוהד מכבי שמכבד את עצמו שאין לו לפחות קבוצה אחת או יותר של חברים אוהדי מכבי נוספים. אנחנו חיים את הקבוצה ונושמים אותה 24/7 וזה חלק מהגאווה היום יומית ומרזומה החיים שלנו, להיות אוהדי מכבי תל אביב, אז בטח בוואטסאפ. אותה הודעה כבר מסבירה לתת מודע שלך שכבר אין לאן לברוח ולהדחיק, צריך להתחיל להפנים, לעבד, לשחזר ולנתח. משחק העונה בפתח.
אתה בעצם עובר עם עצמך מספר שלבים כשאתה מתחיל לחשוב על משחק העונה מנתח, נזכר, משלב את כל היכולת המקצועית כביכול שלך ואת הרציונל, מדמיין את שריקת הסיום של המשחק, עם כל האופציות האפשריות לתוצאת הסיום ומה כל תוצאה תגיד על ההמשך. השלבים מלווים ברגשות עזים של גאוה ,חרדה, אכזבה ושמחה, לאו דווקא בסדר הזה והלופ הזה חוזר על עצמו אין סוף פעמים.
אי אפשר להימנע באמת מהכל, אז אתה מנסה לעשות לעצמך סדר בראש.
טיבי נפצע לי, הרגשת חרדה קלה. גולסה, שהיה מעולה במשחק האחרון נגד אותה ב"ש, פצוע כבר תקופה ולא ידוע מה איתו. מוסיף עוד 10 קילו להרגשה הרעה והיא כבר לא קלה. ב"ש במומנטום טוב אחרי ניצחונות על בית"ר וחיפה, חייב כבר לפתוח חלון להזרים חמצן לראש. ואז אתה עוצר, נושם ומתחיל להציף את עצמך בזכרונות. אוי, איזה זכרונות. הרי יש לי קבוצה שתודה לאל זכתה להיות בכל כך הרבה סיטואציות כאלה ויש מספיק זכרונות טובים, בלי עין הרע.
אתה נזכר איך בתור חייל חגגת בפארק גני יהושע עם חברים וילד בן 3 על הכתפיים, שאנחנו לא באמת מכירים אבל חשוב לך שהוא יראה טוב טוב את כל הדבר הזה שנקרא מכבי תל אביב- למען הדורות הבאים. וכל זה אחרי משחק סיום עונת 2002/03, כשאתה .jpg)
מגיע עם אותה כמות נקודות לקבוצה שכמה שבועות לפני כן נהנתה מפער עצום והשחקן המשמעותי של אותה עונה נפצע במאני טיים. אתה נזכר איך במחצית הראשונה אתה עומד ורק שומע 1 לחיפה, 2 לחיפה, 3 לחיפה, 4 לחיפה, 5 לחיפה ואתה יורד למחצית ב0:0 עם זיעה קרה על המצח. ואז, בדקה שמשנה עונה שלמה ו-7 שנות המתנה, אתה מקבל את הבשורה על שער של אשדוד ורואה את פורחננקובס מתחיל את החגיגה.
הזכרון מפליג לו עוד כמה שנים קדימה. איך אחרי עשור של סבל ודשדוש אתה מגיע בפברואר 2013 לבלומפילד, סופג את שינוי האוירה ויודע שהיום ישתנה משהו. אחרי כל כך הרבה הפסדים והשפלות, כשהמאזן ההיסטורי בדרבים נוטה לכיוון האדום, אתה מתפוצץ עם 0:4 בדרבי ענק שפותח את שושלת האליפויות ההסטורית ועושה סדר בעיר לעוד הרבה שנים. 
אתה מתעשת לך לאט לאט אחרי כל הזכרונות המתוקים האלה, החזה כבר מפוצץ מגאווה. אתה באמת מבין עם עצמך מה זה להיות מכבי תל אביב. לא כסיסמה בנאלית, אלא באמת מפנים שלא משנה מה, אנחנו אימפריה צהובה עם קהל מדהים, בעלים אדיר ושחקנים שהצליחו במשחק אחרון נגד אותה קבוצה מהדרום להחזיר לך את האמונה עם משחק של לב, נשמה והרבה הקרבה. גם אחרי פתיחת עונה קשה, אתה מבין שאיתם אפשר לצאת למלחמה. אתה מבין שלאהוב הצלחה ולטרוף תארים זה הרבה מעבר להתנשאות, זו באמת דרך חיים וכנראה שאחר באמת לעולם לא יבין.
ביום שבת, ב"ש, משחק ה-עונה. אתה מבין שזה לחזור הביתה עם כל הנקודות. רק ניצחון.
