"כל יום אצלנו הוא יום הזכרון. אני לא צריכה יום מסוים בשנה כי אני מתייחדת עם יאיר כל יום". כך מתארת את השכול מוריה אשכנזי, אלמנתו של יאיר אשכנזי ז"ל שנהרג בעת שנקרא לשירות מילואים לפני כשלוש שנים. יאיר אשר נפל בהיותו בן 36 בלבד, היה אוהד מושבע של מכבי תל אביב. אשכנזי הותיר אחריו שלושה ילדים ורעיה. כעת, לכבוד יום הזכרון לחללי צה"ל, מספרת לנו מוריה את סיפורו של האוהד הצהוב שקידש את חייו למען המטרה הלאומית.
"אני לא מרגישה הבדל בין הימים הראשונים לבין ההווה 
. העצב הוא אותו עצב, והכאב הוא אותו כאב. אני שואלת את עצמי כל יום מחדש אם הדמעות יעצרו אי פעם, אם יום אחד באמת נבין שזה נגמר. אני מביטה בתמונות שלנו מהעבר, מחופשות ומסיטואציות נוספות ואני לא תופסת שזה נגמר. זה פשוט לא הגיוני. ממשיכים הלאה בלי להבין. הגעגוע תמיד יגבר על הזכרון".
זהו יום הזכרון לחללי מערכות צה"ל החמישי שחווה מוריה כשהיא ללא יאיר, והיא מוצאת את עצמה חלק ממעגל השכול. הטלוויזיה מציגה תמונות של יאיר עם מוריה, עם חברים וכמובן עם הילדים, שהיו מושא אהבתו הגדול ביחד עם רעייתו. "הילדים 'נדבקו' ממנו באהבה למכבי" מספרת מוריה. "כל הבגדים, החדר והצבעים שהם רוצים זה צהוב כחול. הבן הגדול יואל מחובר יותר לכדורסל ואמיר הקטן לכדורגל. יש סיפור שיאיר תמיד אהב לספר, על כך שכשיואל נולד, הוא הלך איתו במסדרון בבית החולים, יחד עם העריסה שבה שכב יואל הקטן, השמש הצהובה בצבצה מבין התריסים ומאחד החדרים בקע השיר של להקת קולדפליי Yellow. אני זוכרת שהוא סיפר לי ואמר לי 'את פה, יואל נולד וברקע יש שיר של קולדפלי שמזכיר לי את מכבי, יכול להיות יותר טוב מזה?!'. הוא היא מאושר באמת. יש בי את הפחד שלא רוצה שהילדים יסתגלו למצב כדי שהם לא ישכחו את אבא שלהם. אני דואגת לרענן להם זכרונות אבל אתה רואה שהם מתחילים לשכוח וזה הכי עצוב מבחינתי. זה לא פייר כי הוא היה אב כל כך דואג, זה לא פייר כלפיו שהם ישכחו אותו. הוא לעולם לא פספס אף מסיבת יומהולדת של הילדים בגן. גם לא את הזוטרה ביותר. היה לו חשוב להיות איתם כמה שיכול".
הסיפור של מוריה ויאיר הולך אחורה עד לילדותם. סבתה של מוריה התגוררה בשכנות להוריו של יאיר. בין המשפחות נרקמה ידידות וגם יאיר ומוריה הקטנים התיידדו בניהם. עם השנים, הקשר התרופף, עד שהגיעה נסיעה אקראית של מוריה לאילת. יאיר, שבדיוק חזר מטיול בתאילנד, עבד אז בעיר הדרומית. "ביום האחרון שלי לפני שאני חוזרת מאילת, אמא שלי אמרה לי שיאיר גם באילת ושאעבור להגיד לו שלום. לא היה לי נעים כיוון שלא היינו בקשר, אך היא שכנעה אותי. הלכתי, נפגשנו ובסוף החלפנו מספרים.
מאז, המספר שלו לעולם לא נמחק לי מהזיכרון. אותו מספר שממנו חייג בשיחה האחרונה שלנו. זו הייתה שיחת הרגעה. ערב קודם שוחחנו והיו לו תחושות קשות ורעות, בדיוק כמו שהיו לי כל השבוע. למחרת בבוקר היה לו חשוב להתקשר להרגיע אותי. הוא אמר לי שהוא מרגיש כמו בפיקניק, סיפר שהוא התקלח בעוקב, בשטח, שהשמש זורחת ושהוא אכל ארוחת ערב ונהנה. זו האופיטמיות שהוא הנחיל לנו כל חייו. יאיר היה בן אדם ישר, כנה, ומוכשר ביכולת שלו לנתח מצבים בצורת חשיבה שונה מכל אדם אחר. גם במקצוע שלו הוא ניתח מצבים בצורה מדהימה. הוא נחל רק הצלחות ונפעמתי מזה בכל פעם מחדש. חסרות לי מאוד ההתייעצויות איתו ולדעת שאני אקבל ממנו את התשובה הכי טובה וכנה".
את האהבה של יאיר ז"ל למכבי, אי אפשר היה להסתיר. "יאיר מאוד אהב את מכבי. גם האופניים שהוא כל כך אהב היו צהובות וגם גופיית הרכיבה שלו הייתה צהובה. כל החברים שלו היו אוהדים של מכבי חיפה כיוון שגדלו בצפון. פעם שאלתי אותו למה הוא ל
א אוהד גם את חיפה, והוא ענה לי שקבוצה לא מחליפים וש'מכבי תל אביב זה בנשמה שלו'. הוא לקח אותי פעמיים למשחקים. הוא ניסה להכניס בי את האש שבערה בו כלפי מכבי ותמיד ניסה להסביר לי מה מיוחד במכבי, אבל זה לא ממש הלך לו" אומרת מוריה בחיוך. "הוא תמיד היה מדבר על האליפות(דאבל) של שנת 77' .הוא שלט בהיסטוריה של מכבי בצורה מדהימה. אני זוכרת שהוא סיפר לי על אבי כהן ועל משחקים מאותה שנה. הוא תמיד סיפר לי שהוא מחכה לעוד עונה כמו עונת 1976".
מאות פקדו את בית משפחת אשכנזי בעת השבעה. החל משכנים שחיזקו את המשפחה, חברים, עמיתים לעבודה, פולטיקאים ממגון הקשת וגם הרמטכ"ל בני גנץ. כולם רשמו בספר זכרונות שיצרה מוריה. בשלהי שנת 2014, יאיר היה אמור לטוס להרצות בארה"ב כחלק מהיותו המחזור הראשון שקיבל את המלגה של ה-FIDF. עכשיו, מוריה היא זו שהולכת במקומו, מראה סרטים ומספרת את סיפורו של יאיר. "ככה אני ממשיכה את דרכו ואת הטוב שהוא פיזר בעולם. כשחזרנו מהלידה של יערה, רגע לפני שנכנסנו הביתה, הוא עצר אותי לפתע ואמר שהוא חייב להגיד לי כמה מילים לפני שנכנס הביתה. הוא אמר לי שחשוב לו שאדע כמה שהוא מאושר, ושהוא פוחד מאוד שזה ישתנה כי הוא הכי מאושר בעולם, ושהוא מקווה שגם אני מרגישה ככה. כנראה שזה באמת היה טוב מדי".
