ועכשיו למשהו שונה לגמרי
יום של גמר גביע הוא משהו אחר, וזו לא קלישאה. בשונה מאליפות, שהיא מרתון של עונה שלמה, גמר גביע מתנקז למשחק אחד – או שיצאת עם גביע או שנשארת בלי כלום. בשנתיים האחרונות טעמנו גם מזה וגם מזה. בשנה אחת לקחנו הכל ובשנה אחרת יצאנו בלי כלום. בטח במכבי, שבה מקום שני וגמר גביע אף פעם לא מספיקים, תמיד רוצים את המקום הראשון.
כבר בלילה לפני אתה חולם גביע. בבוקר אתה מתעורר עם המחשבה הראשונה על הגביע, אוכל גביע לאורך כל היום רואה לנגד עיניך רק את התואר. יודע שאחרי 90, 120 דקות או פנדלים כל מה שאתה רוצה הוא לחזור עם הגביע. גם ההיערכות היא שונה מעט ממשחק רגיל. יש משחקים מעטים במהלך קריירה שהם הכל או כלום. זה משחק שאתה לא מוכן לוותר עליו לא משנה אם כואב, או קשה או צריך לקבל זריקה או להתעלם מכאב. המחשבה העיקרית היא שאין הזדמנות לתקן, אין עוד משחק בשבוע הבא. עשית דרך של כמה משחקים ובסופו של דבר הכל נקבע בלילה אחד. .jpg)
אל חשש
אם נסתכל על השנה הנוכחית אז נכון שהגביע חשוב למכבי בכל שנה, אבל יכול להיות שהשנה קצת יותר. אף אחד לא רוצה לסיים עוד עונה בלי תואר. קמה כאן שושלת, מועדון חזק שמגיע ל-3 גמרים ברציפות, לוקח אליפויות ומתמודד עד הסוף, אבל בסופו של דבר מה שזיכרו הוא אם לקחת תואר או לא.
הפעם ההרגשה היא שמכבי מגיעה למשחק מול בני יהודה כפייבוריטית אבל יכול להיות שיש חשש לסיים עונה בלי כלום. הסיטואציה אמנם שונה מאוד, אבל בהקשר הזה אני זוכר את הגמר מול הפועל ב"ש ב-2015. למרות שלקחנו אליפות לאותו גמר הגענו עם חששות. היו לא מעט מורחקים, פצועים ובסופו של דבר הרכב חסר מאוד, בעיקר בהגנה ובקישור. על הספסל היו 6 מחליפים שכולם שחקני קישור או התקפה. ההגנה היתה מאולתרת עם גל אלברמן ועמרי בן הרוש כבלמים, יובל שפונגין שכמעט לא שיחק לאורך העונה אבל חזר למאני טיים והוכיח את עצמו בגדול. שרן ייני, קרלוס גארסיה, איתן טיבי ודור פרץ, 4 שחקנים שרוב העונה שיחקו בלמים, נעדרו. 
באותו משחק הצוות המקצועי נתן לנו ביטחון, הרבה מעל הרגיל. בסופה של ההכנה שחקנים עלו למגרש עם הרגשה שהם נולדו לשחק בתפקיד שנקבע להם. בנוסף, הדקות הראשונות ובעיקר הפעולות הראשונות היו אלה שהכניסו אותנו למשחק. התחלנו את המשחק עם כמה פעולות טובות שנתנו לנו ביטחון, הוצאנו אותם משיווי משקל והשאר היסטוריה. תפקיד חשוב היתה גם לאווירה שהיתה מדהימה. הקהל דחף אותנו עם אנרגית מטורפות בצורה יוצאת דופן. איצטדיון סמי עופר היה מלא ב-30,000 "אוהדים", לא 30,000 אלף איש שמתוכם 20,000 רק באים לראות משחק, אלא אוהדים במלוא מובן המילה. חצי שעה – שעה לפני המשחק לא יכולת לשמוע כלום חוץ מהקהל. עכשיו נשאר רק לצאת ולהנות.
לבוא לעבוד
לפני גמר גביע לכל אחד שחקן יש את המשחקים שיושבים לו בראש באופן אישי. אי אפשר להיות שאנן ותמיד צריך להסתכל על גמרים מפתיעים, למשל כשקבוצה כמו הפועל ר"ג הדהימה ולקחה גביע. אף אחד לא רוצה שזה יהיה על חשבונו. הדבר האחרון ששחקן רוצה הוא הפתעה. אתה פשוט מגיע הכי מוכן שיש, ולא משנה מי היריבה, פשוט עושה הכל כדי לצאת מהערב הזה כמנצח.
