צהובים וצהובות יקרים, אתמול הגשמתי חלום. אני מאמין שהחלום הזה טמון בכל אחד ואחת מכם מהרגע הראשון שדרכתם במגרש כדורגל.
לפני יותר מדי שנים, אי שם בתחילת שנות התשעים כשהייתי בן 6 לערך, אבא
שלי קרא לי לשיחה. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. די חששתי ולא הבנתי מה קרה ולמה אבא כזה רציני. הגעתי לשיחה בחשש מסוים, אולי המורה התקשרה והתלוננה על התנהגותי בבית הספר? אבל אז אבא סיפר לי שהוא חושב שהגיע הזמן שאטעם לראשונה בחיי את הכדורגל ואת מכבי תל אביב בפרט. אני זוכר שפצחתי בצרחות מתלהבות על כך שסוף כל סוף אלך למשחק של מכבי, שעד היום ראיתי רק בטלויזיה ושמעתי בעיקר ברדיו בתוכנית המיתולוגית שירים ושערים.
ואז זה קרה. יום שבת הגיע, בן דוד שלי שי, אז בן 20 פלוס, לקח אותי למשחק. אני זוכר שהגענו לאצטדיון ר"ג והחיוך לא ירד מהפנים. אלפי אוהדים צהובים מול אלפי אוהדים ירוקים מחיפה שהגיעו לעודד ולדחוף את שתי הקבוצות. ישבנו בשער 3 ממש במרכז המגרש, מיקום מצויין, וראינו את מכבי מסיימת בתיקו 1:1 עם מכבי חיפה. אם זכרוני אינו מטעה אותי אלי דריקס כבש את השער למכבי. בראש. ברור. מאז ועד היום עברו הרבה מים בנהר וההיסטוריה חגגה לכאן ולכאן. אלא שעכשיו נחזור להווה.
כשמנהלת הליגה פרסמה לפני חודש בערך שהמשחק מול מ.ס אשדוד יתקיים בשעה 16:00 העלתי חיוך על הפנים. ידעתי שזו ההזדמנות שלי לקחת את הבת שלי תמר, כמעט בת 4, בפעם הראשונה למשחק של מכבי ובעצם לסגור מעגל. החלום הגדול היה תמיד להכניס את החיידק הצהוב גם לדור ההמשך והנה זה קרה.
הודעתי לתמר המתוקה שאבא לוקח אותה למשחק של מכבי. אם עד היום היא שרה בקולי קולות את שיר האליפות משנות התשעים (צהוב עולה זה מכבי) אז היום היא כבר יודעת לשיר גם את שירי העידוד הכי נפוצים במגרש בנתניה.
תמר התרגשה ואני התרגשתי עוד יותר ממנה. יום שבת הגיע סוף כל סוף אחרי לילה ללא שינה ומלא בהתרגשות. שמתי על הבת שלי את הצעיף הצהוב ויצאנו לדרך. באוטו שמענו, איך לא, את השיר שהיא הכי אוהבת (צהוב עולה זה מכבי) וכשהגענו לאצטדיון הרגשתי רעידות בכל הגוף מההתרגשות. החיוך לא ירד לתמר מהפנים והיא רק חיכתה שאקנה לה את החולצה המיוחלת. עמדנו בתור כמה דקות והנה תמר לבושה בחולצה של מכבי ואני אבא גאה הולך עם הילדה שלי יד ביד אל עבר היציע. כשנכנסנו הסתכלתי על הבת שלי עולה במדרגות וחשבתי לעצמי 'זה קורה. אני לא מאמין, תמר איתי במשחק של מכבי!' 
ההתרגשות בשיאה, נכנסים למגרש, מתיישבים ומחכים לשריקת הפתיחה. המשחק נפתח בצורה לא משכנעת, מכבי סופגת גול ותמר מעודדת אותי ואומרת לי אבא אל תדאג, אל תהיה עצוב. כמה דקות אחרי הספיגה הגיע בלקמן שסידר למכבי שיוויון מהיר. הגול הראשון בהיסטוריה שתמר רואה בעיניים הוא גול שיוויון בדיוק כמו שאני ראיתי לפני יותר מדי שנים באצטדיון ר"ג. הרמתי את הילדה על הידיים וצעקנו בהתרגשות גוללללללל.
על המחצית השנייה אני מעדיף לדלג, המשחק נגמר בתיקו 1:1. מוכר לכם? כן, גם המשחק הראשון שלי בתור ילד נגמר ב 1:1 – ובאותה עונה זכינו באליפות. אפשר להיות רגועים. ואתם בטח שואלים את עצמכם איך היה לתמר במשחק לא? המשפט הראשון שהיא אמרה לי כשנכנסנו לאוטו היה: "אבא מתי נוסעים שוב? אני רוצה לבוא איתך לכל משחק!". אז אני את שלי עשיתי והדבקתי את הבת שלי בחיידק. עכשיו נותר להדביק גם את הבן. טוב נו, הוא רק בן שנה וחצי אז יש עוד קצת זמן.
