עונת 1995/96 נחשבת עד היום לאחת הטובות בהיסטוריה של מכבי תל אביב. זכייה באליפות ובגביע המדינה היו גולת הכותרת בעונה ההיא, אך לא פחות מהנה מכך היתה גם הדרך של מכבי ובעיקר חבורת השחקנים שהרכיבה את הקבוצה. רבים מכוכביה נכנסו לפנתיאון של המועדון ואחד הבולטים שבהם היה החלוץ אלי דריקס. מספר 7 הוביל את ההתקפה של המאמן דרור קשטן עם 15 שערי ליגה במה שהפך אותו למלך השערים של מכבי באותו עונה. כעת, יותר משני עשורים אחרי, הוא נזכר בזווית שלו למכבי מודל 95/96.
"זו היתה עונת הדאבל שהמשיכה את כל ההצלחות של מכבי בתחילת שנות התשעים. היינו סגל שרץ הרבה שנים ביחד, עם ההגעה של אובארוב ופולוקארוב מהשוק הסובייטי והיה לנו מזל להביא שחקנים באיכות כזו, כמובן בתוספת הישראלים המובילים שהיו אז בקבוצה", נזכר דריקס, "העונה הזו היתה איזשהו שיא בכל התקופה ההיא, למרות שגם בשנים קודמות כשזכינו בתארים היינו דומינטיים. נאבקנו ראש בראש עם מכבי חיפה וזה היה דור מאוד מוכשר של שחקנים. חיפה נחשבה לקבוצה היותר מוכשרת, שמשחקת כביכול כדורגל יפה לעין. אנחנו היינו אנשי מטרה כאלה שיוצאים לקרב, אבל אני חושב שגם הצגנו כדורגל יפה, עם הרבה שערים וידענו להיות גם ווינרים". 
מה היה סוד ההצלחה של הקבוצה ההיא?
"הרבה פעמים ההצלחה והכישלון נופלים על אגו. באותה שנה, ובכלל בתקופה ההיא, שחקנים פירגנו אחד לשני. ההצלחה הקבוצתית היתה חשובה וזה המפתח להכל. הבעיה של קבוצות היא הרבה פעמים אחרי ההצלחה. אחרי שמצליחים פתאום מתחיל להיות הרבה זמן בתקשורת לראיונות ואז יש כאלה שמקבלים יותר חשיפה וכאלה שפחות – ופה מתחילה ונגמרת הצלחה של קבוצה. אצלנו המאמן דרור קשטן ידע להחזיק את הקבוצה הזו מצד אחד עם חזות מאוד קשוחה, אבל מצד שני גם כטיפוס מאוד אבהי".
איפה לדעתך ממוקמת הקבוצה הזו בדירוג הקבוצות של הכדורגל הישראלי?
"תראה, מכבי נתניה של שנות ה-70 היתה קבוצה ענקית. גם למכבי חיפה שנאבקה איתנו היה דור גדול באותה תקופה, כמובן שגם אנחנו. אני לא יודע ממש להגיד, אבל זו בטח אחת הקבוצות הגדולות שהיו בכדורגל הישראלי".
אתה סיימת את העונה ההיא כמלך השערים.
"כן, אבל אני אף פעם לא שמתי את זה לעצמי כמטרה, למרות שאם זו היתה המטרה בטוח הייתי משיג אותה. היה חשוב לי הניצחון הקבוצתי. הרבה פעמים כשהובלנו אז אני הייתי חילוף ראשון כדי לתת לי לנוח במקום לשחק בגארבג' טיים. אני חושב שהיה לי חלק בגולים, בהרבה בישולים וגם החיבור של השחקנים ביחד. כמו שאמרתי, היה מרקם של אנשים מצד אחד מאוד תחרותייים ומצד שני כזה שידע במגרש לשים את הדברים בצד ולתת 90 דקות שכולן למען הניצחון".
מה הרגע שאתה הכי זוכר?
"אני לא איש של נוסטלגיה. הרבה פעמים בזכותכם, בזכות הפייסבוק והאתר, אני פתאום מקבל מבול של הודעות וואטסאפ מאוהדים ששולחים לי כל מיני רגעים שמזכירים נשכחות. אבל אני כן זוכר את משחק האליפות מול בית"ר ירושלים בבלומפילד. עשו עליי פנדל, נמני החמיץ אבל אחר כך הבקיע. מה שיפה זה שבניגוד לאליפויות קודמות – שאנשים פרצו לדשא – היה מרגש ויפה לראות איך 20,000 צופים בבלומפילד נשארים ביציע, מריעים לסיבוב האליפות של הקבוצה וחוגגים ביחד בצורה תרבותית".
את חולצת המשבצות אתה זוכר?
"בטח שאני זוכר. אני גם יכול להגיד שאני כשהייתי מנכ"ל מכבי החזרתי אותה במהלך עונה באמצע שנות האלפיים. באותה תקופה לא הקדישו יותר מדי מחשבה למרצ'נדייז ולחולצות של המועדון כמו היום, כשאוהד מגיע ורוכש חולצות וצעיפים. אני יכול להגיד שאחרי שנים כן הבנתי שזו חולצה שגורמת להרבה התרגשות ומעלה הרבה זכרונות נעימים לאוהדים". 
איך אתה רואה את הכדורגל של אז לעומת הכדורגל של היום?
"שום דבר לא דומה. לפני כמה ימים נשארתי בלילה וראיתי את ערוץ הגולד. גמר גביע המדינה, מכבי ת"א נגד הפועל ת"א באיצטדיון ר"ג. ניצחנו 1:2. קובי סגל, ששמר עליי, בכדורגל של היום בעשר הדקות הראשונות כבר היה מקבל שלושה אדומים. שם הוא לא קיבל אפילו כרטיס צהוב. נתתי את קובי כדוגמא אבל זה היה יכול להיות כמובן גם בצד השני, אצלנו. מי שרואה את זה היום היה אומר 'איזו ברוטאליות, הם באו לשבור רגליים'. גם לשמוע את השדרים מדברים אז והיום זה משהו אחר לגמרי. אני לא יודע אם הכדורגל היום יותר מקצועני, כי גם אנחנו היינו מתאמנים טוב והיו דואגים לנו, אבל הכדורגל יותר מסחרי. היום יש סוכנים ומנהלים אישיים שמקבלים לפעמים החלטות לא לפי מה שנכון לשחקן. מישהו יכול למצוא את עצמו עם הרבה כסף, אבל כשהוא יסתכל על קריירת המשחק שלו לא בטוח שיהיה לו סיפוק. אני לא אומר שזה נכון או לא נכון פשוט אלה החיים".
