ברגע בו בצבץ השם "קרויף" הוא הילך עלינו קסם. יוהאן קרויף, האב האגדי, כמובן. אך לא חלף אלא זמן קצר וגם השם "ג'ורדי" היה למותג-על.
פגשתי בו פעם יחידה בבית קרובת משפחה ישראלית שלמדה איתו בהולנד, והתרשמתי כי ישראל קשה לו ומאיימת במשהו, ואולי גם קטנה עליו. לא לזמן רב. הוא נשאר זר, אבל הפך חלק מאיתנו, המכבים בצהוב, ואולי הישראלים בכלל. בוודאי כאשר לא נטש בימים של מלחמה.
הוא הגיע אלינו בתקופה קשה. שנים ארוכות ונמשכות ורצופות של בצורת עד כי רבים מאיתנו היו קרובים לאכזבה ואפילו לייאוש שמא המורשת ששמה "מכבי" כבדה עלינו ועל דורנו ועל ילדינו ונכדינו; שמא הצהוב לא רק אינו מה שהיה אלא גם לא יהיה מה שיהיה.
אז הגיע ג'ורדי, ונתגלה תוך זמן רב כנקודה הארכימדית שלנו
אז הגיע ג'ורדי, ונתגלה תוך זמן רב כנקודה הארכימדית שלנו, המנוף אשר יכול להרים את כל עולם המושגים והתקוות והחלומות הצהובים אל-על כמו בימים ההם, כמו בשנים ההן, שהוא עצמו לא היה חלק מהן וממורשתן.
האמון העצמי שלנו חזר לאיטו. עוד גביע. עוד אליפות. עוד משחק מוצלח. עוד שחקן חדש שמילא את הציפיות. כמו בכל דבר בעולם, בכדורגל ובכל ענף בחיים, היו כמובן מעידות בדרך וויכוחים קשים וכעס ודברים בגנות האיש הזה אשר קיבל את המפתחות למועדון חיינו בתחום הספורט. אבל ברגעי השבר תמיד הגיע עוד הישג. עוד רצף. הכל נסלח. הכל נשכח.
הוא עבד במכבי שש שנים בלבד, ואני מתבונן בטבלת הגביעים והתארים שהביא, ויודע בלבי כי אילו הובטח לנו רק חצי מזה בבואו לקריית שלום היינו מקבלים אותו בזרועות פתוחות. על אחת כמה וכמה שידו, שהתניעה את רגלינו, הטביעה את חותמה באליפויות ובגביעי המדינה ואפילו על הטוטו לא ויתרנו.
אך כמו בכל הנהלה והנהגה בכל תחומי החיים מגיע גם הרגע הכואב של הפרידה; וההצלחה אינה נצחית; והשנה המסתיימת עתה הייתה בוודאי כזאת. רק שאנו מתבוננים בתמונה הכוללת וחשים כי יכולים לשיר יחד עם ג'ורדי את "צהוב עולה", ולהוסיף מנעמי שמר את "לפעמים החגיגה נגמרת/ כיבוי אורות".
איני יודע לאן פניו. אני מקווה שמכבי הוא מושג שימצא את מקומו בליבו לעד. תודה לך ג'ורדי.
