מדי שנה אנו מייחלים ומדמיינים וחולמים על היום הזה, כאשר הדגל הצהוב כרוך בתורן הלאומי. היום בו אנו מתמודדים עם האלופה לשעבר הפועל באר שבע הוא הערב המתאים לעשות את חשבון הנפש.
הפעם האליפות לא הגיעה מהר. שנה, ועוד שנה, ועוד שנה. 108 שריקות פתיחה וסיום של שופטים, וכל אחת התארכה כדי 90 דקות ועוד זמן פציעות, עד שזכינו מחדש. עד שהחזרנו את התואר הנכסף מבאר שבע לתל-אביב.
תודה לכולם, למאמן וולדימיר איביץ' ולמאגר השחקנים שעלו למגרש ועלו מהספסל, ולעתים גם ירדו אליו, ולבעלים מיץ' גולדהאר שלא נואש גם כשהצבע הצהוב דהה, וגם לאנשי הארגון וההנהלה אשר אפשרו לכדורגלנים להגיע להישג כה נפלא. במונחים של צה"ל הם נקראים "תומכי לחימה".
העונה היה ההישג מיוחד. נסענו אחרי האוטובוס הצהוב לכל קצווי הארץ ושרנו לקבוצה ש"לעולם לא תצעדי לבד", וראו זה פלא – כתום המשחק השני בפלייאוף העליון, כאשר ארון שוינפלד כבש בנגיחה את שערה של מכבי חיפה, שוב לא היינו המועמדים הוודאיים לזכות באליפות אלא היינו כבר האלופים ממש.
"אפשר ששמונה המשחקים האחרונים הם הכיף הגדול של האליפות, שכבר מצויה בכיסנו"
ומאז שום חשבון מתמטי ואריתמטי אינו יכול לשלול מאיתנו את התואר. וכך, שמונה משחקים לפני קו הגמר אנו כבר חצינו אותו בפועל, רשמית וחישובית. אפשר ששמונה המשחקים האחרונים הם הכיף הגדול של האליפות, שכבר מצויה בכיסנו.
טרם היה כדבר הזה. אמנם כל צרי העין טענו ש"לא חכמה" כי "הליגה חלשה". הבל הבלים, זו אותה ליגה ששלוש שנים לא עלה ברגלינו להתייצב בראשה ולא הצלחנו למנוע את נדידת האליפות לבאר שבע. למה אז לא אמרו ש"הליגה חלשה" לעומת הפועל באר שבע? כי בנו אוהבים לסנוט, לנו הם נוטים לקלקל את השמחה. לא יעזור להם.
אוסיף זיכרון מעומעם הנוגע בעיקר לבני דורי, שגילם כבר 80 פלוס. רק בשנות ה-50' אירע כדבר הזה: אז היו בליגה 12 קבוצות, שיחקנו שני סיבובים בלבד והעניקו לכל ניצחון שתי נקודות. זו הייתה מכבי של שייע גלזר ואלי פוקס ויצחק שניאור שהלכו לעולמם, ונוח רזניק ייבדל לחיים ארוכים. מכבי כבר ניצחה 21 משחקים, אבל בית הדין פסל את המשחק ה-22 נגד הפועל רמת-גן והורה לחזור עליו בלי השחקנים שהשתתפו במשחק שבוטל, וכך מכבי יצאה בתיק"ו ואיבדה נקודה יחידה בדרך לאליפות. השנה ניתן לומר כלשון השיר: "רבותי ההיסטוריה חוזרת".
אז צהוב עולה. כל שנה, ואם אפשר אז כמו השנה.
טור דעה
