שנה – קצת יותר, עברה מהמפגש האחרון שלנו בבלומפילד. המראה הזה של יציעים מלאים, צבועים צהוב כחול והעוצמות של הקולות מהיציע זו תופעה שקשה לי להגדיר. שאני עולה לדשא ורואה אתכם בטירוף ביציע, לא אגזים כשאומר, זה מחזיר אותי לימים שאני כל כך אהבתי .
לחזור לימים האלה שהייתי עוד ילד שמגיע ליציע עם כל המשפחה. קופץ משמחה בכל שער צהוב ומזיל דמעה ברגע של עצבות ממנו ידעתי שנצא גדולים. לרגעים האלה שהאנרגיות שזורמות ביציע כל כך חזקות שאתה מרגיש חלק בלתי נפרד מהמשחק.
העוצמות האלה שכשהייתי ילד עברו לי בעצמות כשקפצתי על המושב ביציע וידעתי שיום אחד אהיה שם על הדשא.
האנרגיות האלה, שמגיעות אלינו השחקנים על הדשא, היו כל כך חסרות בשנה האחרונה. העוצמות שלכם שמשפיעות על המשחק שלנו, מעצימות אותנו מול היריב והופכות את בלומפילד לבית שלנו ואתכם לחומה החיה ששומרת עלינו ודוחפת אותנו למטרה – לניצחון.
העוצמות האלה שכשהייתי ילד עברו לי בעצמות כשקפצתי על המושב ביציע וידעתי שיום אחד אהיה שם על הדשא. ידעתי שאם יש מקום שאני רוצה לגדול לתוכו זו מכבי תל אביב.
כשחתמתי על הארכת החוזה במכבי הרגשתי את האהבה העצומה שאתם מעניקים. אני יודע שאני נשאר במקום שאני יכול להיות בו הכי טוב והוא המקום הכי טוב בשבילי.
אחרי שנה בלעדיכם ביציע אתם חוזרים. זה מרגש ובאותה נשימה צובט. צובט שלא כולכם תוכלו להיות בדרבי הזה. שאמנם נשמע קולות מהיציעים אבל הם לא יהיו מלאים כמו שאנחנו כל כך רוצים לראות.
אנחנו רוצים לראות אתכם בכל משחק ובכל רגע נתון ומקווים שבקרוב נוכל להודות לכולכם. אז אלו מבניכם שלא יגיעו לדרבי – אנחנו יודעים שאתם מאחורינו מכל מקום שלא תהיו ואני מאמין שבקרוב מאוד נתראה באצטדיון.
ועכשיו, דרבי.
