נצר שמחי, בן, אח דוד ובעל אידיאלי. נצר, בן 30 במותו, אהב את החיים ואהב לחיות.
נצר הוא איש של אנשים. התחתן 5 חודשים לפני נפילתו, קיצר את ירח הדבש כדי לחזור לארץ ולהתגייס למאמץ המלחמתי. הוא עשה זאת כי הרגיש שהחבר׳ה מהמילואים סומכים עליו וצריכים אותו לצדם. נצר היה תמיד הראשון להתנדב והאחרון שהולך לישון אחרי שווידא שלא פספס אף חבר במהלך היום, אף חייל בגדוד ואחרי ששוחח עם כל אחד ובדק לשלומם.
נצר היה בעשייה מתמדת, עם הפנים קדימה ליעדים נוספים, עם מטרות ברורות אליהן כיוון ובזכות האדם שהוא, ברור שהיה משיג אותן.
מאז ומעולם נצר היה מוקף בחברים, היה אהוב בכל מקום בו שהה, והשאיר חותם בכל אדם שנקרה בדרכו. ״קשה לשנוא כשמסתכלים בלבן של העיניים״ זו רק דוגמה אחת מתפיסתו של נצר. הוא הקפיד להסתכל בעיניים, לראות את הנפש ולהתעלם מהמעטפת החיצונית. הוא האמין בטוב שבאדם, האמין שיכול לשנות ולהשפיע ושם בראש מעיניו את ההון האנושי בעבודותיו, עם חבריו ועם בני משפחתו.
נצר כחלק ממשפחה מחנכת, בנוסף להיותו נחוש ואכפתי לאנשים בלי יוצא דופן, חלם להקים יחד עם אשתו ומשפחתו מוסד טיפולי לנוער בסיכון ולסייע להם באמצעות ספורט, מוזיקה ואומנות. הם שאפו שכל ילד יחווה הצלחות ויחוש מסוגלות באיכויותיו ובעיקר שרואים אותו ואת צרכיו האמיתיים.
הקשר של נצר עם מכבי התחיל מינקותו, כשנולד למשפחה צהובה. בגיל 12 קיבל את המנוי הראשון למכבי והיה מגיע באוטובוס, מדי שבת, מהיישוב ״מסד״ בגליל התחתון לבלומפילד. על אף שבעונה הראשונה מכבי לא ניצחה אף משחק בית, רוחו של נצר לא נשברה והדם שלו הפך לצהוב. מאז ועד היום מחזיק נצר במנוי שהתייתם בצער רב.
במשימת חייו האחרונה התנדב נצר לפקד על הפלוגה שלו בשריון. כאשר טנק מהפלוגה נפגע מירי חמאס נצר נחלץ לחפות על חייליו. הוא הגן בגופו על שאר חברי הצוות בטנק מבלי להסס וספג לבדו פגיעה ישירה של טיל נ"ט שנורה לעברם.
נצר התחייב להחזיר את חייליו הביתה בשלום וכך היה. הוא לא חזר.
נצר נפל ב-30.1.24, פחות מ-12 שעות לפני יציאת הגדוד מעזה. הוא נקבר עם דגל מכבי.
