הרומן שלי עם מכבי תל אביב התחיל בערך בגיל שש. חוויית ההורים הגרושים שלי היא ריטואל קבוע של שבתות אחד על אחד עם אבא שלי. קמים בבוקר, צופים בקרנבל של מיכל בטלויזיה ומנשנשים קרקרים עם גבינה. משם לקרית שלום כי הוא טען שיש כוכב עולה בנוער שפשוט חובה, חובה, חובה, ללכת לראות, משם לים ואז להתארגנות לצעידה הבלתי נגמרת לתור לקופות באצטדיון רמת גן. הוא היה חונה הכי רחוק בעולם ״כדי לברוח מהפקקים״, מחזיק אותי חזק חזק ביד וצועד בקצב לא סבבה בכלל, מתפלל שלא אלך לו לאיבוד בתוך נחיל האנשים הנוהרים לאצטדיון.
הדרך הכי טובה לעקוף את התור היא להרים אותי על הכתפיים ולצעוק ״יש לי ילדה״ – וזה היה עובד כמו קסם. כולם היו מסתכלים בהערצה על האיש האמיץ שגורר ילדה שמחופשת בצורה מוגזמת ביותר למעודדת של מכבי תל אביב, חמש שנים ברציפות, ופשוט מפנים לנו את הדרך.
הריח של הזיעה יחד עם הבייגלה והגרעינים היה מכניס לי את האווירה דרך האף, והפעימות של הלב היו מתמזגות עם הקצב של התופים שבקעו משער 11. החוויה של שבת בכדורגל היתה בין הריטואלים האהובים עליי. הנאה צרופה. (מלבד הרגעים שאבא עושה בושות היה צועק ״לשבתתתתתתתתתתתתתתתתתתת״).
מאז עברו הרבה מים בנהר, הרבה קסטות בבטן והרבה הרבה צרבת של ארטיק לימון. אבא הפסיק לבוא. אני החלפתי חבורות ביציע. התחתנתי עם גבר שלא הבין את הקונספט ומצא את עצמו מלווה אותי בחודש תשיעי לראות את מכבי מנצחת את חיפה 0:1 בבלומפילד המחודש, רק כדי לשמור עליי שאף אחד לא ייתן איזו מכה בבטן.
בינתיים שנה שלמה כמעט אנחנו מלווים את הקבוצה מהבית, מתגעגעים ליציע, ורצים למיליון עם הצעיף על התיק. בשביל המזל.
יום האישה שמח לכל הבנות שנולדו לאבות משוגעי מכבי, לאמהות שלהן ולכל אוהדות מכבי באשר הן 🙂
